אודות

נעים להכיר, אני אסי כהן.

הסיפור המקוצר:

ראיתי בלונים, התאהבתי, קניתי הדרכה לבלוני צורות בקלטת וידאו (אכן היה זה בעידן אחר), הייתי בהודו, חזרתי מהודו, למדתי בכנסי בלונים ומ-DVD’s לבלונאים מקצועיים, אני עובד בעבודה הכי מדהימה בעולם! ומזמין אתכם לחוויה מעצימת חושים.

 

 

עשיה בתחום:

  • השתתפתי בכנסי בלונאים בינלאומיים וברבות הימים אף הוטסתי ללמד בהם.
  • השתתפתי בהקמת פרויקטים ענקיים מבלונים ביחד עם 60 אמנים מכל העולם, פיסלנו 130,000-150,000 בלונים בכל אחד מהם .
  • הוצאתי ספר הדרכה בעברית – פלאי בלונים-חיות יער/ הוצאת ניקוד רעיונות חכמים בע”מ
  • הוצאתי חמישה סרטוני הדרכה באנגלית הנמכרים באתר האינטרנט הבינלאומי – (Balloon DVDs)
  • הוטסתי ארבע פעמים לפסטיבלים בסין, שכללו מופעי במה והפקת תצוגות אופנה מבלונים, ראו את שמלות הבלונים בעמוד התמונות
  • אני מעצב פנים בהכשרתי. “ברזין-שוהם”
אמן בלונים אסי כהן בדרך ללקוח מרוצה

הסיפור הארוך:

בלון עם קרניים…

אני חושב שהמפגש הראשון שלי עם בלון, זה שאני זוכר הכי רחוק בזמן, אל תוך ילדותי, היה כשהייתי בן שלוש או ארבע, אני זוכר שהוא היה בלון ארוך וספירלי, עם שתי קרניים קטנות בקצה, וצבעו צהוב, או אולי היה כחול, זה היה כל כך מזמן.

אני זוכר שניפחו לי אותו ושהוא נראה לי ענק ומלא קסם, אני גם זוכר שלא קשרו אותו טוב ובדיוק ברגע שבו הייתי אמור לקבלו לידיי, קרה דבר איום ונורא, הבלון חמק מבין אצבעותיו של מי שניפחו והמריא אל על.
לי, כילד בן ארבע, נדמה היה כי הוא עף אל תוך שמי הלילה ונעלם בכוכבים.
חיפוש ארוך העלה חרס והבלון האובד לא נמצא עד היום.

שלושים ושמונה שנה אחרי, נשאר לי רק הסיפור וזיכרון ילדות עצוב.

אודות
ילד אבוד

ההתחלה:

בסביבות שנת 2000 הגיעו לידיי מספר בלוני צורות, לא יחסתי להם חשיבות רבה, וכל שרציתי היה לנפחם. לאחר חצי שעה של נסיונות ולחיים כואבות, יצרתי בועה קטנה, ולאחר דקות מספר היה בידי בלון מנופח. השתעשעתי מעט והנחתי לנושא.

על מוסיקה, בלונים ומה שביניהם:

כעבור שנה שוב נפגשנו, הבלונים ואני, באותה תקופה למדתי מוסיקה בבית הספר לג’אז ומוסיקה בת ימינו “רימון”, והייתי חבר בלהקת “פפילו”. הפעם היה זה באירוע בו היה מקפל בלונים, הוא קיפל לכל ילד חיה מבלון אחד והיה בזה משהו קסום שתפס אותי, זה היה רגע התפנית, רק שלא ידעתי זאת אז.

את קלטת הלימוד הראשונה שלי לקיפול בלונים קניתי בחנות קוסמים, ביחד עם שקית של מאה בלוני צורות. הבחור על המסך דיבר דנית או הולנדית, ולא הבנתי מילה, אך תנועות הידיים והשלבים בקיפול היו ברורים דיים ולאט לאט חדרי התמלא חיות צבעוניות ואווריריות,
עשויות בלוני צורות.

יום אחד , ביום הולדתו של קלידן הלהקה, ירון דפן, קיפלתי בלונים לחבר’ה ,שמתי כרית מתחת לחולצה ואימצתי לי דמות גרוטסקית גסת רוח לה קראתי מאוחר יותר “בובו הליצן”, שגית, זוגתו של סולן הלהקה דאז, דניאל גלאור, אמרה שצריך לעשות עם זה משהו, ובהופעות הלהקה שבאו אחרי כן, בין השירים, קיפלתי בלונים להנאת הקהל.

עדיין לא ידעתי לאן זה יגיע וכל שרציתי היה להפוך למתופף מקצועי.
כל עניין קיפול הבלונים נמשך מספר שנים וכל שידעתי היה אותן צורות בלונים שלמדתי מקלטת הוידאו. בארסנל קיפולי הבלונים שלי היו: כלב בלונים, צב נינג’ה, מטוס קטן ועוד מספר צורות פשוטות, כולן מבלון אחד בודד ומיוחד. כך קיפלתי לחברים במשך זמן מה.

פסטיבל KIM TOM שנגחאי סין 2008

ניקוי חלונות:

במסע הזמן שלנו אקח אתכם אחורה ליום בו השתחררתי מהצבא. היתה לי הבטחה אחת, שאמרתי לעצמי בלב, בשקט: “מעכשיו אפרנס את עצמי רק ממשהו שמסב לי עונג ושמחה”,הפחד הגדול שלי היה להתעורר בגיל ארבעים , יום אחד בעתיד, להביט אחורה ולומר:
“מה עשיתי עד עכשיו, איזה בזבוז זמן!” את מסעי התחלתי כברמן באולם ארועים ובית קפה, כשמאסתי בכך החלטתי שאהיה מנקה חלונות, כזה שתלוי על בנינים כל היום, וההרפתקה החלה.
מספר ברורים וטלפונים גרמו לי להבין שעל מנת לגלוש מבנין עלי להפוך למדריך גלישה מצוקים ראשית. מה שהוביל אותי לקורס מדריכים בו פגשתי את מי שהיה הבוס שלי במשך שמונה שנים, אחר כך, תוך כדי עבודה זו גם מצאתי את עצמי רשום כסטודנט בבית הספר “רימון”, מתמחה בנגינה על תופים.
כשהיינו מתחילים יום עבודה בראש גורד שחקים זה או אחר, הייתי מודד כיווני רוח על ידי העפת ארנב מבלונים מגג הבנין, בצורה מפתיעה ומשעשעת ארנב הבלון ריחף תמיד בישיבה יציבה.

עדין לא ידעתי מה צופן עתידי וחלום אחר החל נרקם בליבי.

שיפוץ השעון בעיר העתיקה בעכו

אנטולי גסט האוס, ורנאסי, הודו:

אני לא זוכר את היום המדויק בו זה קרה, כשקול תופי טבלה הודיים בקע מרמקולי מכוניתי, וחדר עמוק עמוק אל תוך כל תא בגופי. ידעתי שאני רוצה לדעת מהו אותו כלי נגינה קסום ושיבוא יום בו אדע לנגן עליו.

חלום הנסיעה להודו לשם לימודי נגינה על אותם תופים החל להרקם במוחי, שש שנים בטרם גלגלי המטוס איבדו מגע עם אדמת הארץ.

שנה וחצי טרום טיסתי להודו התחלתי לחסוך כסף לנסיעה, שבדיעבד, גרמה למפנה החשוב בחיי. וביום בו יצאה המונית משדה התעופה בדלהי, הרגשתי תחושה של “הגעתי הביתה”. אך עדין היתה זו תחילתו של מסע ארוך.

מאותו רגע בו למדתי לקפל בלונים תמיד דאגתי כי יהיו באמתחתי מספר בלוני צורות, על כל שמחה שלא תבוא. כשטסתי להודו לקחתי עימי שקית בלונים, ובה מאה בלוני צורות צבעוניים.
גם חברי משכבר בובו הליצן הצטרף כל אימת שבלון נפרד מאותה שקית.

את לימודי הטבלה התחלתי בורנאסי, עיר קסומה, התמצית של הודו, אצל מורי, וינוד ללה, אדם מיוחד ועדין, בעל ידיים ואצבעות זריזות להפליא. הייתי מכנה אותן “אצבעות הרעם”. ביום הולדתי  ה29, שערכתי באנטולי גסט האוס (מעין בית פרטי שהפך לאכסניה קטנה שנשאה את שם בעל הבית) בו היה לי חדר במשך כל זמן שהותי בורנאסי הודו, דאגתי כי יהיה אוכל ובידור לאורחי, וזה כלל מופעי במה של חברים מוכשרים, קונצרט חיי של נגנים מקומיים ואפילו פינת תה (אחד הדברים החשובים לכל הודי ותייר בתת היבשת, כשתטוסו תבינו !) גם אני עליתי על אותה במה בדמות בובו הליצן. והבלונים עפו לכל עבר.

אך עדיין לא ידעתי לאן זה יגיע.

מחפש את עצמי

עונה שניה בהודו:

ברכבת מדלהי לורנאסי פגשתי במיהול סינג’, סטודנט באוניברסיטת בנארס שבורנאסי, מיהול שלף גיטרה חשמלית מתחת למושבו וסיפר שהוא מנגן רוק, אחרי כמה שעות של נסיעה כבר רקמנו תכנית לצירופי ללהקה שלו כשאני על התופים, מפגשים שבועיים וחזרות רבות הובילו אותנו להתחרות בכלכתה ובורנאסי בתחרות להקות רוק צעירות, מסוג החוויות היותר הזויות בחיי.

כמו בשנה הקודמת,פברואר הגיע ואיתו מסיבת יום הולדתי השלושים, שנחגגה בגסט האוס שבורנאסי, כמובן שהיה מופע של בובו הליצן ועוד מופעי אורח של חברי מסביב לגלובוס ובסוף הערב הקסום הזה, כשהכל נרגע, היכה הגונג בחוזקה ונפל האסימון, לא אהיה ברמן, לא מנקה חלונות ואף לא מתופף (לצערי או שימחתי, עדין לא ברור)… כשאהיה גדול אהיה אמןבלונים.
היה לי ברור שיש כאן הזדמנות לשמח אנשים אחרים ולעמוד באותה התחייבות שהבטחתי לעצמי ביום שיחרורי מהצבא : ” אפרנס את עצמי רק ממשהו שמסב לי עונג ושמחה”.שתי ציפורים במכה.
לתומי חשבתי שאלמד מהאינטרנט עוד חמש צורות שונות מבלון אחד…מה חשבתי לעצמי??!!
מחמש צורות זה גדל וגדל, היצירות הפכו למורכבות יותר והבית התמלא בלונים.

עם חברי הלהקה בביקורנו בכלכתה, עומד משמאל מיהול.

טירה מבלונים:

את העונה השניה שלי בהודו סיימתי במרץ 2006. אז התחילו הקיפולים המורכבים יותר.

תוך מסע הקיפולים שלי באינטרנט, גיליתי שיש פרויקט הקרוי “בלון מנור” Balloon Manor””. יוזם הפרויקט הינו לארי מוס,שיאן גינס, אשר אחד מהחגים האהובים עליו הינו חג כל הקדושים, האלוו’ין, שזה אומר טירות רדופות שדים, סרטי אימה תחפושות מפחידות וכולי,
המקבילה הפורימית של האמריקאים , אם תרצו, עם סיפור שונה לגמרי. הבלון מנור הינה אחוזה רדופת שדים, המאכסנת מפלצות ושאר מיני מפחידים, ויחודה הוא בעצם היותה עשויה מבלונים בלבד, כמאה ושלושים אלף בלונים ליתר דיוק, בלוני צורות בכל מידה אפשרית.

מיד ידעתי שעלי להיות חלק מצוות הבניה של אותו פרויקט, כל כך הרבה בלונים וכל כך הרבה מה ללמוד….

אוקטובר 2006 הגיע, בידי האחת כרטיס טיסה ודרכון ובשניה מזוודה, אני טס לרוצ’סטר ניו יורק לחבור לכמה מטובי אמני הבלונים בעולם, שישים וחמישה מקפלי בלונים במספר, וביחד אנו בונים את מבנה הבלונים הגדול ביותר דאז. קירות, חדרים שלמים מפלצות ומה לא…

הכנת דרקולה בבלון מנור 2006

מאז הספקתי לעשות עוד המון בתחום מהופעות ותצוגות אופנה בסין ועד מיצגי ענק לעדלאידע’ות (מסובך לרשום את זה ברבים), עיצבתי לאישתי היקרה, אלין, שמלת כלה לחתונתנו, שהיבהבה באורות לבנים… והיד עוד נטויה.

“אני מאמין שאם החיים נותנים לך לימונים, אתה צריך להכין מהם לימונדה… ולנסות למצוא מישהו שהחיים שלו נתנו לו וודקה, ולעשות מסיבה” – רון ווייט.

אלין ואני ביום חתונתנו

צור/י קשר עכשיו